פסק-דין בתיק ע"ר 17518-09-11

השופטת לאה גליקסמן

1.                 רשם בית דין, השופט אילן סופר, דחה בהחלטתו מיום 29.8.11 (בתיק ע"ע 2277-04-11) את בקשת המערער לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, בסכום של 1,000,000 ש"ח. על החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפנינו, והמשיבה הגישה בקשה לסילוק הערעור על הסף.

הרקע לערעור

2.         המערער הועסק על ידי המשיבה וחברה שבשליטתה (הרשומה בהודו). לימים נתגלעה בין המשיבה למערער מחלוקת באשר לשכר המערער והשניים פנו ליישבו בבוררות, בהתאם להוראות הסכם ההעסקה. בסיום הבוררות ניתן פסק בוררות המחייב את המשיבה, בין היתר, לשאת בתשלומי הפרשי שכר למערער בסכום של 204,166 ש"ח (קרן) נכון ליום 25.9.01 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 20% לחודש החל משנת 2001 (להלן- פסק הבוררות).

3.         המערער הגיש לבית הדין האזורי בקשה לאישור פסק הבוררות והמשיבה הגישה בקשה לביטול הפסק. בית הדין האזורי הורה למשיבה להפקיד ערובה למילוי פסק הבוררות בסכום של 150,000 ש"ח כתנאי לדיון בבקשת הביטול. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה (בר"ע 479/08). המבקשת לא הפקידה את הערובה האמורה, וביום 17.12.08 נתן בית הדין האזורי פסק דין המאשר את פסק הבוררות, מבלי שטענותיה של המשיבה נשמעו לגופן (עב' 1453/07). ערעור על פסק הדין נמחק על הסף בשל איחור בהגשתו. 

4.         משלא שילמה המשיבה למערער את החוב הפסוק, הגיש המערער התראת פשיטת רגל נגד המשיבה. ביום 31.12.09 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב צו כינוס נכסים. המערער ועו"ד איתן ארז מונו יחדיו למנהלים מיוחדים על נכסי המשיבה (פש"ר 1381/09).  

5.         בין לבין, הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בירושלים בקשה שנייה לביטול פסק הבוררות. בית הדין האזורי (השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור גב' ירדנה רובין ומר אורי ביין; ת"ב 31889-05-10) דחה את בקשתה, בקובעו כי פסק הדין בהליך עב' 1453/07 בו אושר פסק הבוררות יצר מעשה בית דין.

6.         המשיבה הגישה ערעור לבית דין זה על פסק הדין (עע 2277-04-11). ערעור זה תלוי ועומד והוא קבוע לדיון לפני מותב ביום 19.12.11. המערער הגיש בקשה לסילוק הערעור על הסף, ובתוכה בקשה לחייב את המשיבה בערובה להבטחת הוצאותיו בערעור בסכום של 1,000,000 ש"ח.

7.         בהחלטה מיום 29.8.11, דחה הרשם את בקשת המערער. בקשר לכך קבע הרשם כי אומנם המשיבה נמנעה מתשלום הוצאות בסך של עשרות אלפי שקלים שנפסקו לטובת המערער; עם זאת, אין לומר שסיכויי הערעור קלושים, שכן מדובר בפסק דין המטיל על המשיבה חיוב בגובה של טריליוני שקלים, כאשר מתוכו סכום הקרן עומד על סך של 204,166 ש"ח. החלטה זו היא מושא ערעור זה.

8.         עוד בטרם ניתן פסק דין בערעור על החלטת הרשם הגישו המערער ועו"ד איתן ארז (המנהלים המיוחדים) לבית המשפט המחוזי בקשה לסעד זמני, האוסר על המשיבה לנהל הליכים משפטיים בלא אישור בית המשפט של חדלות הפרעון, דהיינו בית המשפט המחוזי. ביום 15.9.11 נתן בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה ורדה אלשיך; פש"ר 1381-09) היתר לניהול ההליך בבית הדין לעבודה בכפוף לכך שהמשיבה תשלם למנהלים המיוחדים הוצאות משפט שהושתו עליה בהליך קודם בסכום של 3,000 ש"ח ותשא בהוצאות הבקשה בסכום נוסף של 12,000 ש"ח. בנוסף לכך נקבע כי המשיבה תפקיד סכום נוסף של 15,000 ש"ח לשיפוי הוצאות שיתכן ויושתו עליה בבית הדין הארצי לעבודה.

9.         בהחלטה מיום 22.9.11 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה לעיון חוזר ולעיכוב ביצוע ההחלטה (סגנית הנשיאה ורדה אלשיך; פש"ר 1381-09). בית המשפט המחוזי קבע כי ההחלטה מהווה איזון ראוי ומאפשרת למשיבה לפנים משורת הדין להמשיך בהליך בבית הדין לעבודה; לא קיימת סתירה בין החלטתו לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה לבין החלטת רשם בית הדין הארצי הדוחה את בקשת המערער לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, שכן עניינה של החלטתו בהפקדת ערובה בקופת בית המשפט של פירוק (החלטה מיום 22.9.11).

10.            המשיבה הגישה לבית המשפט העליון בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 24.10.11 נעתר בית המשפט העליון (השופט עוזי פוגלמן; ע"א 7014/11) לבקשה בחלקה, באופן שעוכב תשלום ההוצאות למנהלים המיוחדים בלבד.

11.      אין מחלוקת כי המשיבה הפקידה את הערובה בסך של 15,000 ש"ח, כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הבקשה לסילוק הערעור על הסף

12.       המשיבה טוענת כי המערער קיבל את הסעד המבוקש על ידי בית המשפט העליון ולא ייתכן כי יקבל כפל סעדים באותה בקשה; יש מקום לפסוק הוצאות כנגד המערער בשל כך שנהג בחוסר תום לב הן כלפיה והן כלפי בית הדין לאורך כל ההליך .  

13.       המערער מתנגד לבקשה לסילוק הערעור על הסף וטוען כי מדובר בהבחנה ברורה בין החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר הפקדת ערובה בקופת בית המשפט של פירוק לבין החלטת בית דין זה לכיסוי הוצאותיו בערעור שיידון בבית דין זה. עוד טוען המערער כי המשיבה נמנעה מלפרוש בפני בית הדין תשתית ראייתית אודות הכנסות ונכסים, כדי לבסס טענותיה בדבר חוסר יכולתה הכלכלית להפקדת ערובה. 

14.       בתשובה לתגובת המערער חוזרת המשיבה על האמור בבקשתה ומוסיפה כי לא ניתן לחייבה הן על ידי בית המשפט העליון והן על ידי בית דין זה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המערער בערעור שיידון בבית הדין. כן טוענת המשיבה כי המערער מעלה נגדה טענות לא נכונות, דבר המעיד על חוסר תום לב מצידו ומצדיק חיובו בהוצאות לדוגמה. 

דיון והכרעה

15.       לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין בקשת המשיבה להתקבל. נעמוד להלן על עיקרי טעמנו לפסיקה זו.

16.       כאמור, במקביל להליך המתנהל בבית דין זה התבררה בבית המשפט המחוזי, במסגרת הליך פשיטת רגל, בקשתם של מנהליה המיוחדים של המשיבה למתן סעד של צו מניעה כללי, האוסר עליה לפתוח ולנהל הליכים משפטייים בלא אישור בית המשפט של חדלות פרעון. במתן ההחלטה שקל בית המשפט שני נושאים: האחד, אורח פתיחת הליכים בידי חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל; והשני, ההצדקה העניינית להליך הספציפי שנקטה המשיבה בבית הדין לעבודה.